יחסינו לאן? / עידו גילרי

מחבר:עידו גילרי
פורסם:24/10/2023
תגובות:יש 55 תגובות

כל מי שנמצא במערכת יחסים ארוכה מספיק מכיר את התקופה הזו שבה האידיליה ההתחלתית מתפוגגת וכל אחד מתחיל לגלות את כל מה שמעצבן בצד השני. במצב כזה לא משנה כמה מנסים לא ניתן להתחמק מהרגע הזה שבו מגיעים לשיחת יחסינו לאן?

איך הגענו לכאן?

כדי להבין את מערכת היחסים המורכבת הזו צריך קודם קצת רפלקציה לגבי איך הגענו הנה? הנה מה שקרה בליגה שלנו מפתיחת המילניום בכל הנוגע לנקודות הנקלעות ויעילות התקפית:

רואים את הקו האדום? כן זו העונה שסילבר מיודענו קיבל את ההגה לידיו כשעוד שנתיים קודם כבר התחיל למשוך בחוטים אחרי שסטרן הודיע שהוא יהיה מחליפו. אז מה נראה לכם שקפיצה מ-101 נקודות לקבוצה למשחק ל-115 נקודות למשחק תוך עשור זה משהו שקורה בלי יד מכוונת? טוב אולי אתם נאיבים אבל שימו לב שגם מספר הנקודות שקבוצה עושה ל-100 פוזשנים (דהיינו האופנסיב רייטינג) זינק באותה תקופה מ-106 ל-115 שזה אם נרצה העונה הכי יעילה בהיסטוריה מבחינת ייצור נקודות. כל זה לא קורה בלי הוראות מלמעלה. או שדווקא כן?

מי שקורא מדי פעם מה שאני כותב יודע שאני אוהב לדבר על שתי מהפכות שהובילו אותנו לנקודה הזו אף אחת מהן לא קשורה לאיש והקרחת הבוהקת. אם אנחנו רוצים לשאת עיננו קדימה אז החדשות המעניינות הן ששתי המהפכות הסתיימו. זה לא אומר שנראה היפוך מגמה אבל לדעתי זה כן אומר שהמגמות יבלמו. בואו ננסה להבין למה.

שני התהליכים התרחשו במקביל וקשורים מן הסתם זה בזה והשילוב של השניים שינה את הכדורסל שאנחנו רואים לחלוטין. המהפכה הראשונה היא מהפכת הקצב אותה אני נוהג לייחס לווריורס של סטיב קר והשנייה שבאה במקביל ומזוהה יותר עם התקופה – מהפכת השלשות של הרוקטס של דרל מורי.

אורך העשור האחרון קצב המשחק (pace) עלה מסביבות ה92-93 פוזשנים למשחק לאיזור של 99-100 פוזשנים לכל קבוצה. באותו זמן אחוז הזריקות שנלקחות מעבר לקשת השלוש (3PAr) קפץ מאיזור 25% ל-40%. הווריורס והרוקטס כל כך הצליחו התקפית שכל המאמנים בליגה פשוט רצו (מילולית…) לחקות אותם ואף הצהירו על זה בגלוי: אנחנו הולכים לשחק יותר מהר, אנחנו הולכים לזרוק יותר שלשות.

מה זה אומר עלינו?

כל זה ברור וידוע אבל הנקודה החשובה שיש לתת לה את תשומת הלב הראויה היא הקצה הימני של הגרף. שתי המגמות הנ"ל נבלמו. הקצב התייצב כבר סביב עונת 2019/20 בעוד שבנטייה לזרוק שלשות ראינו שנתיים האטה בגידול ובשנה האחרונה לראשונה אף אחוז הזריקות לשלוש ירד! בקיצור המהפכה נגמרה אבל תוצאותיה ניכרות בשטח.

רק לשם רענון, למה זה מסביר את הטירוף ההתקפי בליגה? טוב קצב משחק זה קל – יותר התקפות לכל קבוצה שווה יותר זריקות ויותר סלים לכן לא מפתיע שיש הרבה יותר נקודות. זה עדיין לא מסביר למה פר התקפה אנחנו רואים שקבוצות מצליחות לעשות נקודות יותר בקלות. גם זה דוסקס ונטחן דק דק עד אפר – המוריבול. באחוזים הממוצעים שנקלעים בליגה זריקה לשלוש שווה יותר מזריקה ל-2 לכן יותר זריקות לשלוש מוביל ליעילות גבוהה יותר ומן הסתן ליותר נקודות. אם נוסיף לזה קצב ומשחק מעבר שמוביל גם לסלים קלים ויש לנו הסבר לא רע בכלל למגמה. אז למה שזה ייעצר בכלל?

בוא נסתכל על כמה נקודות קבוצות בליגה הצליחו לייצר מכל סוג זריקה לאורך השנים בהתאם לאחוזי הקליעה הממוצעים בליגה מכל טווח כל שנה (למי שרוצה זה בעצם אותו גודל שאנחנו מכירים כ"אחוז האפקטיבי" לכל סוג זריקה רק בצורה קצת שונה ובעלת יותר משמעות…):

ניתן לראות כי בזמן שהאפקטיביות של השלשות לא השתנתה בשני העשורים האחרונים זו של הזריקה ל-2 טיפסה בהדרגה עד למצב ששתי הזריקות מניבות בערך את אותה תועלת. מוריבול – זוכרים? זה לא שנהיה קל יותר לקלוע אלא שהליגה העלימה בהדרגתיות ושיטתיות את המידריינג' כך שהמשקל של זריקות נוחות מתחת לסל הולך וגדל ומי שזורק מידריינג הוא בעיקר מי שמסוגל לקלוע אותו באחוזים מתקבלים על הדעת. בשנתיים האחרונות שתי סוגי הזריקה "משתלמים" בערך באותה מידה כשבשנה שעברה אפילו יש עדיפות לזריקה בתוך הקשת. מצד שני העונה שעברה בהרבה מובנים היא לדעתי חריגה סטטיסטית ולכן יש להתייחס אליה בהתאם. למשל זריקות ל-2 נקודות נכנסו ב-54.8% – גבוה ב1.5% מכל עונה אחרת בהיסטוריה וזה כפי שראינו כשדווקא נזרקו יותר זריקות מהטווח. לא מעט מזה קשור לעובדה שזריקות המידריינג' בעונה שעברה ראו רק רשת ב43.4% מהמקרים – הרבה מעל ה-40-41% ה"סטנדרטי". כשגם הזריקות מתחת לסל נכנסו באיזה 2% יותר מהרגיל. אני יודע אני יודע – אז תגידו "אין הגנה זה ברור" אבל חכו עוד נחזור לזה בהמשך וכאמור לא הייתי בונה הרים על עונה אחת.
אני רוצה קודם להתעכב על היבט מאד משמעותי שלא התייחסנו אליו בגרף הקודם. אם קודם התייחסנו למעשה לאחוז האפקטיבי בכל סוג זריקה אז כל מי שטיפה טובל רגליו בבריכת האנליטיקס או זוכר לטובה את הבן הממזר של ג'ון סטוקטון ידע לצעוק – "רגע אבל מה עם הטרו-שוטינג?". במילים אחרות אנחנו צריכים לתת את הדעת על העובדה שכששחקן עולה לזריקה קיימת האפשרות שיעשו עליו פאול והוא ילך לקו. סביר שבזריקות ל-2 נראה הרבה יותר עבירות כאלה אבל עד כמה? אז הנה התמונה מתחילת המילניום:

ראשית ברור שהעבירות בזריקת לשלוש הם מאד נדירות גם עם פועלו ה"מבורך" של ג'יימס הארדן בעשור הקודם. כלומר זה משהו שלא ישחק כמעט תפקיד בערך של הזריקה משלוש. לעומת זאת בתוך הקשת אנחנו רואים שלאורך התקופה 14%-20% מהזריקות בתוך הקשת מובילות לקו (כלומר פעם אחת כל 7 עד חמש זריקות). כמו כן ניתן לראות כי בשנות המהפכה אנחנו מבחינים בעלייה הדרגתית באחוז הזריקות ל-2 שנגמרות בעבירה לעומת ירידה מתונה יותר בתדירות שבה נשרקות עבירות בזריקה באופן כללי. הנתון האחרון הוא ברור ומובן כתוצאה מהעליה החדה בתדירות זריקת השלשות. הנתון הראשון לעומת זאת יכול להצביע אולי על שינוי מגמה בשיפוט? אני יודע שיש כאלה שמאמינים בכך אבל לטעמי העובדה שיש קורלציה ברורה בין העליה הזו לעלייה בתדירות השלשות מלמדת אחרת. איפה מתרחשות רוב העבירות הנ"ל? בדרך כלל בקרבת הסל כששחקנים חודרים או מקבלים כדור מתחת לסל והקבוצה השניה מנסה למנוע נקודות קלות. עבירות על זריקות מידריינג יש – אבל הרבה פחות. לכן ברגע שהתחילו להעלים את המידריינג' יש במקביל עלייה בתדירות העבירות בזריקות ל-2.

כמו כן אנחנו שוב רואים שגם פה העונה הקודמת מציגה חריגה עם קפיצה חדה של כמעט 2% בעבירות בזריקות ל-2 נקודות למרות שבעונה זו דווקא היו לנו יותר כאלה. האם היו הנחיות חדשות שגרמו לשינוי זה? הדבר היחידי הרלבנטי לזריקות מהקו שנכנס היה העונשין על עצירת מתפרצת (היו 212 כאלה ב-1230 משחקים אם זה מעניין מישהו…). אבל פאולים כאלה ממילא אינם מתרחשים בזריקה ולכן לא רלבנטים לדיון. בקיצור רוב הסיכויים שהשנה נראה פחות שריקות מהעונה שעברה.

ועכשיו לנקודה המהותית שאני חושב שגם בליגה התחילה לחלחל – אם יש הרבה פחות עבירות בזריקות מעבר לקשת אז אנחנו לא יכולים להסתכל רק על אחוזי הקליעה בלבד צריך לשקלל גם את זריקות העונשין שנותנות לנו נקודות קלות באחוזים גבוהים. לשם כך נחשב את התוחלת (כמה נקודות נצפה לקבל מכל נסיון זריקה) של כל סוג זריקה בהתאם למספר הזריקות, אחוז הדיוק בהן ומספר הזריקות מהקו עם הדיוק בהן (כאן הנחתי כי אין הבדל בדיוק מהעונשין בשלוש זריקות לעומת שתיים וממילא כבר ראינו שהמקרה הראשון יחסית זניח).

כאמור אם נח לכם לחשוב במונחים מוכרים יותר אז זה בעצם הטרו-שוטינג בכל סוג זריקה בצורה טיפה שונה. פה אנחנו רואים הבדל בולט – כבר באמצע המהפכה ברגע שדאנתוני ממש לקח את הרוקטס לקיצוניות של 50% זריקות לשלוש הליגה הגיבה והשלשה הפכה לפחות יעילה מזריקה ל-2. שוב לא בגלל שהתוחלת של השלושת ירדה אלא פשוט בגלל שהעלמנו את המידריינג'. כלומר הליגה באוברשוט כבר כמה שנים מה שאומר שקבוצות יכולות להרוויח מהסתמכות פחותה על השלשות שעלולה להוביל לפסיביות.

השאלה המתבקשת היא האם הריווח המטורף שיוצרות השלשות באמת הרג את הנכונות/יכולת להגן בליגה? אין ספק שההשפעה ניכרת על איך שמשחקים הגנה וגם על מי משחק. אבל זה לא אומר בהכרח שהתשובה חיובית. נחזור רגע שוב לאותם ווריורס ורוקטס שסגנון המשחק ההתקפי שלהם שינה את הכל. גם בהגנה הם שינו לחלוטין את התפיסה. כדי להתמודד עם האיום מבחוץ שתי הקבוצות הנ"ל הפכו את החילופים האוטומטים בהגנה לכלי עיקרי שהוריד באופן דרסטי את הגנת האחד-על-אחד מסדר היום. קבוצות כמו הבאקס שבהתחלה סירבו להיכנע לטרנד רק הרוויחו בסופו של דבר משינוי התפיסה שאפשר להם לקחת אליפות. כיום רוב ההגנות בליגה מבוססות חילופים אבל הרבה יותר תלויי סיטואציה במי השחקן ובמיקום על המגרש. זאת אומרת שאולי ליכולת "לבטל" שחקן יריב באישית לוחצת יש היום פחות משמעות אבל יש חשיבות אדירה להבנה מה אתה צריך לעשות בכל רגע נתון בהגנה וליכולת לתרגם את ההבנה הזו למעשים באופן הטוב ביותר. כלומר זה שמשחקים הגנה אחרת לא אומר ש"לא משחקים הגנה יותר".

הנפגעים העיקריים מהשינוי במשחק הם הסנטרים המסורתיים. גם התקפית עם דעיכתו עד גסיסתו של משחק הפוסט וגם הגנתית כשהיכולת להגן על הטבעת פשוט כבר לא מספיקה. שחקן כמו רודי גובר ששני עשורים קודם היה הופך לאגדת NBA כבר לא מסוגל להשפיע על המשחק במידה שתצדיק את חוזה המקסימום שלו בגלל שהוא הולך לאיבוד כשהוא צריך לצאת מסביבת הסל. מההיבט הזה יהיה מאד מעניין לראות את הבחירה מספר 1 בדראפט האחרון שמסוגל להגיב ולקפוץ באופן מהיר מאד ביחס לממדיו.

פחות שחקנים גדולים באמצע והרבה שחקנים בחוץ שמסוגלים לקבור שלשות אמור לעשות את החיים בסביבת הסל קלים יותר וזה אכן המצב. אם נסתכל על כל הזריקות שהגיעו במרחק 3 מטר או פחות נראה שאמנם התדירות שבה הן מגיעות לא עלתה אבל כשמישהו כבר מגיע לאיזור הסל יותר קל לו לעשות נקודות שם (זוכרים מה דונצ'יץ' אמר? זו הייתה הנקודה המרכזית שלו):

האם זה אומר שהפסיקו לשמור בסביבת הסל? מן הסתם לא כי זו תוצאה מצד אחד של הריווח ומצד שני של הדעיכה התלולה במשחק הפוסט. כלומר גם כאן יש איזו סוג של התייעלות. אם אין הגנת תחת הסל אנחנו אמורים לראות הרבה יותר סלים קלים לא? זוכרים – הליגה "רוצה" יותר דאנקים והיילייטס. בפועל אנחנו אולי רואים עלייה קלה בתדירות של הסלים הקלים הנ"ל:

מצד שני זה לא שהלייאפים נהיו קלים יותר לקליעה למרות משחק המעבר המתגבר והריווח שמשאיר להגנה שמיכה קצרה מדי לכסות גם את השלשות וגם מתחת לסל:

צריך לזכור שהחדירה לסל מייצרת לא רק סלים קלים עבור השחקן החודר אלא גם הרבה מבטים פנויים מהשלוש כתוצאה מהתקפלות ההגנה אליו. זה בעצם סוד ההצלחה של כל כך הרבה מהכוכבים החדשים בליגה: דונ'ציץ', מוראנט, SGA, טריי יאנג וג'יילן ברונסון כולם מבססים את משחקם על החדירה לסל והדילמות שהיא מציבה להגנה שממול.

למה להמשיך להעמיד פנים?

כאן אנחנו שוב חוזרים לנקודה כאובה הקשורה אדוקות לאותו משחק חדירה – השיפוט. לפעמים זה מרגיש שכל מה ששחקן צריך כדי להגיע לקו זה פשוט להיכנס לסל והשופטים כבר ידאגו לשאר. באופן כללי הליגה נמצאת דווקא בתקופת שפל מבחינת מספר העבירות הנשרקות למשחק וגם מבחינת מספר הטיולים לקו העונשין אבל הבנו שהסיבה העיקרית קשורה להסתמכות ההולכת וגוברת על משחק השלשות. ראינו כי יש עליה בתדירות בה שורקים עבירות בזריקות ל-2 נקודות אז אולי יש בכל זאת משהו בהרגשה הזו?

יאניס לדוגמה הלך לקו 12.3 פעמים למשחק בעונה האחרונה. מבחינה היסטורית זו העונה העשירית במספר הזריקות מהקו למשחק כשמקדימות אותה רק עונות של ווילט וג'רי ווסט משנות ה-60 רוויות העונשין ועונה אחת של שאק שהיה מפלצת שיכולת לעצור רק בעבירה. בכל העונות הנ"ל השחקנים בילו מסביבות ה-40 דקות ומעלה למשחק בהשוואה ל-32 של יאניס. הגריק פריק לקח העונה יותר מ-50% מזריקות העונשין של הבאקס במשחקים שבהם הוא שיחק – זה חסר תקדים לחלוטין. מצד שני הוא סחט זריקת עונשין על כל 1.65 זריקות מהשדה שזה אמנם הרבה אבל שחקנים כמו דווייט הווארד (1.14) בארקלי (1.34), דאנטלי (1.52) ושאק (1.46) הציגו בעבר יחס נמוך יותר. ה-MVP ג'ואל אמביד לא מפגר הרבה אחרי יאניס בכל ההיבטים הנ"ל וגם לא מתמודדים עתידיים על התואר כמו לוקה ו-SGA.

זה מרגיש שהכוכבים יחס מועדף וזו אפילו נטייה טבעית לחשוב שכדי לעצור שחקן דומיננטי צריך לעשות עבירה. לא מזיקה העובדה שלרבים מהם נטייה להתלונן לשופטים ולהתווכח איתם. ננסה לרגע לבחון עד כמה זה שונה ממה שהיה בעבר. זו תהיה אמנם בדיקה שטחית מאד אבל גם כזו שאולי תוכל לתת לנו מושג כללי. בחרתי כאן שני פרמטרים קשורים אך כאלה המציגים זוית טיפה שונה.

שחקנים שלוקחים מעל 7 זריקות עונשין מהקו.
שחקנים שלוקחים מעל 30% מזריקות העונשין של קבוצתם.

הפרמטר הראשון (FTA/G) הוא אבסולוטי ונוח אבל צריך לזכור שיש הבדל מהותי בסך זריקות העונשין לאורך ההיסטוריה של הליגה מסביבות ה-35 זריקות למשחק לקבוצה בשנות ה-60 לסביבות ה-30 בשני העשורים שלאחר מכן עד איזור ה-25 למשחק בחצי השני של שנות ה-90 ועד לסוף העשור הראשון של שנות ה-2000 ועכשיו סביב ה 22-23 למשחק בתקופה הנוכחית.

מצד שני כוכבים סוחטי עבירות תמיד ידעו להגיע לקו בין אם חבריהם עשו את זה יותר או פחות. לכן הפרמטר השני יבדוק עד כמה ההעדפה הזו ביחס לתקופה – כלומר האם שחקנים ספציפיים ממשיכים לקבל הרבה שריקות גם באופן יחסי. אני קורא לפרמטר הזה אחוז הזריקות של השחקן מכלל זריקות העונשין של (TFTA%) אבל אני למעשה משקר. שחקנים מפספסים משחקים ואני לא מתכוון לבדוק לכל שחקן ספציפית רק את המשחקים ששיחק. בקיצור מה שהנתון יבטא הוא את היחס בין מספר הפעמים ששחקן הולך לקו בממוצע במשחק לבין מספר הפעמים שהקבוצה כולה עושה את זה. הייתי גם מאד ליברלי כאן עם מספר המשחקים בעונה כי אנחנו רוצים לראות האם השחקן מקבל העדפה ולא הקבוצה – לכן המינימום שבחרתי הוא 20 משחקים לעונה.

כדי לבדוק שהסיפים שהצבתי הם הגיוניים נסתכל קודם על שניים מהכוכבים הגדולים ביותר בתולדות הליגה שידעו מצוין לפלס את דרכם אל הקו – מייקל וקובי (בכוונה לא לקחתי סנטרים דומיננטים שמתוקף תפקודם היו סוחטי עבירות):

שימו לב לקו האדום שהוא הרף הנקבע. כמו כן צריך לזכור שהעונות 2 ו-10 של ג'ורדן ובמיוחד 18 של קובי היו עונות שלא עומדות ברף המשחקים (פציעות וחזרה מפרישה).אנחנו רואים ש-MJ נמצא כמעט בכל עונות השיא מעל שני הסיפים בעוד שאצל קובי זה מגיע אחרי העונות לצד שאקיל שהיה מאד דומיננטי בהגעה לקו.

השאלה כעת היא האם השופטים נוטים יותר לתעדף את כוכבי הקבוצות בימינו אנו? האם יש יותר שחקנים שמגיעים הרבה על הקו? בואו נבדוק כמה שחקנים בכל עונה עומדים בתנאים הנ"ל:

אנחנו רואים שיש התאמה די דומה בין שני המדדים למרות שחשוב להדגיש שבהרבה מקרים לא תמיד מדובר באותם שחקנים. כמו כן נבחין שאכן בשנים האחרונות למרות המיעוט בעבירות באופן כללי יש דווקא עליה ברורה במספר השחקנים שמגיעים הרבה אל הקו. חלק מזה קשור מן הסתם לכדורסל הריכוזי שלא מעט קבוצות בליגה משחקות אבל יש פה יסוד סביר להנחה שהשופטים נותנים יותר מדי קרדיט לכוכבי הקבוצות. אם נלך אחורה לשנות ה-80 הזוהרות וניקח את עונת 1986/87 לדוגמה היו 12 שחקנים שזרקו מעל 7 פעמים מהקו למשחק (היו אז רק 23 קבוצות) אבל רק שניים עם מעל 30% מזריקות העונשין של הקבוצה (מייקל ומוזס מאלון). בעונת הריקוד האחרון של הבולס (1997/98) שהגיעה בשיאו של "העידן הקשוח" בליגה היו שבעה שחקנים עם מעל 7 זריקות עונשין למשחק ושוב רק שניים עם מעל 30% מהעונשין הקבוצתי (שוב מייקל הפעם לצד שאק). כלומר זה מרגיש שיש הרבה מאד באמירה שהכוכבים היום מקבלים יותר מדי ריספקט. גם כאן לג'יימס הארדן אבל גם לכוכבים אחרים כמו כריס פול למשל יש חלק גדול בתופעה כאשר בנוסף לסחיטת עבירות לגיטימית הכוכבים למדו להביא את הפלופ לדרגת אומנות.

אז מה, נשארים?

מה את אומרת ליגה שלי? את מטפלת בזה? נובמת – קנסות על פלופים? הצחקת אותי זה לא הזיז לאף אחד עד היום. יותר? מה בדיוק? יו דונט סיי… אז כן מהיום שופטים במשחק שיחשדו בפלופ יוכלו לשרוק פאול לא ספורטיבי שיעניק לקבוצה השניה זריקת עונשין. זהו צעד חשוב במלחמה בתופעה המכוערת הזו וצריך לראות איך הוא ייושם בפועל.

הייתה שיחה טובה NBA יקרה, אז מה סיכמנו? נגמרו המהפכות. לא קרקס ולא בטיח – פשוט כדורסל. את אומרת שאת מטפלת בפלופינג – אני עוקב. אני מוכן לחיות עם הסטיה הזו שלך שנקראת אולסטאר מה ששלך שלך ולכל אחד יש את השריטות שלו. אבל בחייאת מה נסגר עם הקטע הזה של הכוכבים שמתנהגים כמו פרימדונות? רוצה טרייד, לא רוצה טרייד. די! זה גורם לך להראות לא טוב, בלי עמוד שדרה. את כבר לא צעירה פשוט תתעלמי מהילדים האלה ואל תתני להם לנהל אותך גם הם צריכים לפעמים איזה מבוגר אחראי. יש לכם הסכם לא?

אז מה? – ממשיכים יחד?… יאללה נעשה חיים משוגעים.

שתהיה עונה נהדרת לכולם.